שלום וברוכים הבאים לבלוג השני שלי. כאן אנטוליו פאנאצ'י ובבלוג הקודם סיפרתי לכם על המדינה שלי איטליה ועל השלטון כאן, היום אנחנו הולכים להתקדם ואני הולך לספר לכם על דעתי.
בואו קצת ניזכר בבלוג הקודם.
השלטון באיטליה הוא פאשיסטי, יש לנו שליט כל יכול, איסורים והמדינה חשובה יותר מכל אדם.
אנשים תוהים ושאלו אותי בתגובות לבלוג מה אני חושב על זה?, תגידו לי אתם! מה אני יכול לחשוב על זה? אלוהים..אני לא מבין אתכם.
אני כותב ממקום מסתור, השם שמופיע הוא שם מזוייף כדי שלא יתפסו אותי.
אסור לנו לומר את דעתנו, יש פה צנזורה עצומה ואני ממש מסתכן כשאני כותב לכם אבל אני מרגיש צורך עז לשתף אתכם. רשה לכולנו במדינה הזאת. אחרי המלחמה הגדולה נשארנו אפסים, בלי השטחים שהבטיחו, בלי מקומות עבודה, בלי כסף, חיילים פצועים והרוגים, אין אוכל. ועוד שליט מזעזע שכל מה שהוא רוצה זה שנשרת את המדינה.
אין לנו כבר רשויות כאן.הוא קובע ה כ ל. הוא מחליט מה נעשה היום, מה נלבש, מה נאכל, מה נאמר, איפה נעבוד, לאן נלך..שום דבר כבר לא בבחירתינו. אין לנו כבר זכויות. אנחנו חיות מחמד שהשליט קופה עליהן לעבוד.
נמאס לי, אני בן אדם, איפה זכויות הפרט? איפה חופש הדיבור? למה אני צריך להסתובב בפחד? למה יכולים להרוג אותי על מילה לא במקום? למה אני מרגיש שמסתכלים עלי בכל מקום ובוחנים מה אני עושה?.
שמי הבדוי הוא אנטוליו פאנאצ'י והייתי חייל במלחמה הגדולה, היו לי אישה וילד אחד בן 20.
לאחר המלחמה חזרתי אני ובני הפצוע אל ביתנו באיטליה. הוא היה מפוצץ והרוס. את אישתי לא מצאתי עד היום. לאחר שבוע וחצי בני מת מפצעיו כי לא היה לי כסף להציל אותו והיו כלכך הרבה פצועים.
הייתי צריך מקום עבודה אבל לא היו.
לבסוף מצאתי איזה מפעל לשימורים והתחלתי לעבוד שם. הכסף לא מספיק עד היום, לפעמים אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל מזל שאשתי וילדי לא נשארו איתי, לא הייתה לי היכולת לחזור הביתה עם ידיים ריקות ולומר שהשבוע נצטרך לוותר על לחם או בשר.
השליט הכל יכול שלנו עושה שטויות. אין שום רשויות ששומרות עליו והוא קובע דברים הזויים. הסיסמאות שלו רצות פה על ימין ועל שמאל ואנשים חוזרים עליהן שוב ושוב ושוב. עוד פעם אחת אני שומע אותן אני מקיא.
אני רוצה לברוח אבל אני לא יכול. אסור לצאת מכאן. לא רואים את זה מבחוץ אבל כאן, כאן אני אסיר, כאן אני שבוי של המדינה. אני עובד ומשרת אותה בלי שום זכויות ושכר הוגן, העיקר המדינה, אה?
הדבר הכי טוב שקרה מאז שהאדון עלה לשלטון הוא שנגמרו ההפגנות, הן היו במרכז העיר מתחת לבית שלי והייתה המון אלימות ופחדתי לצאת. לפחות זה נגמר,אבל בעצם אני לא סגור מה עדיף. פחד מהפגנה או פחד מהמוות על ידי האדון.
השביתות נפסקו, לא כי אנחנו מרוצים, אלא כי אנחנו מפחדים...
הדבר הבא שמפחיד אותי הוא מלחמה, אני לא בטוח עם מי אנחנו יכולים לעשות מלחמה אבל לפי האדון, מלחמה היא טובה, מלחמה משדרת כוח, גבורה, כבוד.. אין לי את הכוחות לעוד מלחמה ובטח לא אחרי שאיבדתי את קרוביי היחידים.
לסיכום: אני ממש לא מרוצה ואם אתם יכולים להיכנס מבחוץ ולהציל אותי תכתבו לי בתגובות. עד כאן בלוג מספר 2.
בואו קצת ניזכר בבלוג הקודם.
השלטון באיטליה הוא פאשיסטי, יש לנו שליט כל יכול, איסורים והמדינה חשובה יותר מכל אדם.
אנשים תוהים ושאלו אותי בתגובות לבלוג מה אני חושב על זה?, תגידו לי אתם! מה אני יכול לחשוב על זה? אלוהים..אני לא מבין אתכם.
אני כותב ממקום מסתור, השם שמופיע הוא שם מזוייף כדי שלא יתפסו אותי.
אסור לנו לומר את דעתנו, יש פה צנזורה עצומה ואני ממש מסתכן כשאני כותב לכם אבל אני מרגיש צורך עז לשתף אתכם. רשה לכולנו במדינה הזאת. אחרי המלחמה הגדולה נשארנו אפסים, בלי השטחים שהבטיחו, בלי מקומות עבודה, בלי כסף, חיילים פצועים והרוגים, אין אוכל. ועוד שליט מזעזע שכל מה שהוא רוצה זה שנשרת את המדינה.
אין לנו כבר רשויות כאן.הוא קובע ה כ ל. הוא מחליט מה נעשה היום, מה נלבש, מה נאכל, מה נאמר, איפה נעבוד, לאן נלך..שום דבר כבר לא בבחירתינו. אין לנו כבר זכויות. אנחנו חיות מחמד שהשליט קופה עליהן לעבוד.
נמאס לי, אני בן אדם, איפה זכויות הפרט? איפה חופש הדיבור? למה אני צריך להסתובב בפחד? למה יכולים להרוג אותי על מילה לא במקום? למה אני מרגיש שמסתכלים עלי בכל מקום ובוחנים מה אני עושה?.
שמי הבדוי הוא אנטוליו פאנאצ'י והייתי חייל במלחמה הגדולה, היו לי אישה וילד אחד בן 20.
לאחר המלחמה חזרתי אני ובני הפצוע אל ביתנו באיטליה. הוא היה מפוצץ והרוס. את אישתי לא מצאתי עד היום. לאחר שבוע וחצי בני מת מפצעיו כי לא היה לי כסף להציל אותו והיו כלכך הרבה פצועים.
הייתי צריך מקום עבודה אבל לא היו.
לבסוף מצאתי איזה מפעל לשימורים והתחלתי לעבוד שם. הכסף לא מספיק עד היום, לפעמים אני לא מאמין שאני אומר את זה אבל מזל שאשתי וילדי לא נשארו איתי, לא הייתה לי היכולת לחזור הביתה עם ידיים ריקות ולומר שהשבוע נצטרך לוותר על לחם או בשר.
השליט הכל יכול שלנו עושה שטויות. אין שום רשויות ששומרות עליו והוא קובע דברים הזויים. הסיסמאות שלו רצות פה על ימין ועל שמאל ואנשים חוזרים עליהן שוב ושוב ושוב. עוד פעם אחת אני שומע אותן אני מקיא.
אני רוצה לברוח אבל אני לא יכול. אסור לצאת מכאן. לא רואים את זה מבחוץ אבל כאן, כאן אני אסיר, כאן אני שבוי של המדינה. אני עובד ומשרת אותה בלי שום זכויות ושכר הוגן, העיקר המדינה, אה?
הדבר הכי טוב שקרה מאז שהאדון עלה לשלטון הוא שנגמרו ההפגנות, הן היו במרכז העיר מתחת לבית שלי והייתה המון אלימות ופחדתי לצאת. לפחות זה נגמר,אבל בעצם אני לא סגור מה עדיף. פחד מהפגנה או פחד מהמוות על ידי האדון.
השביתות נפסקו, לא כי אנחנו מרוצים, אלא כי אנחנו מפחדים...
הדבר הבא שמפחיד אותי הוא מלחמה, אני לא בטוח עם מי אנחנו יכולים לעשות מלחמה אבל לפי האדון, מלחמה היא טובה, מלחמה משדרת כוח, גבורה, כבוד.. אין לי את הכוחות לעוד מלחמה ובטח לא אחרי שאיבדתי את קרוביי היחידים.
לסיכום: אני ממש לא מרוצה ואם אתם יכולים להיכנס מבחוץ ולהציל אותי תכתבו לי בתגובות. עד כאן בלוג מספר 2.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה